תעשיית הפלסטיק הפלסטינית מתפתחת ולעיתים אף נותנת פייט לא קטן לתעשייה הישראלית. שוחחנו עם מספר אנשי מפתח בתעשייה בגדה וברצועת עזה על מנת להביא תובנות חדשות על השכנים מעבר לגדר
על תעשיית הפלסטיק הפלסטינית לא ידעתי הרבה. מפגש מקרי עם נציגי החברה הפלסטינית AL-WAFA (WPI) שהעמידה ביתן בתערוכת האריזה בישראל, Pack Expo הצית את הרעיון הראשוני לכתבה הזו. מי נמצא שם מעבר לגדר, מה הם מייצרים ואיך הם עובדים? את זה יצאנו לברר.
אבל היכן מתחילים? עם מי מדברים? באיזו שפה? האם בכלל יסכימו להתראיין לעיתון ישראלי? ובעיקר, במיוחד לאור הימים הטרופים שאנחנו עוברים לאחרונה, איך משאירים, אם בכלל, את הפוליטיקה מחוץ לתמונה?
צמיחתה של תעשיית הפלסטיק ברשות הפלסטינית
"בסופו של דבר, מדובר באנשים כמוני וכמוך, אומר לי גד שפר בשיחה מקדימה. גד הוא הבעלים של חברת רונה אשר המספקת ציוד וחומרי גלם למפעלים שונים בגדה וברצועת עזה כבר למעלה מארבעה עשורים. "הם מוכשרים, מעוניינים לעבוד ולעשות עסקים. התעשייה שם התחילה את דרכה במוצרים פשוטים, כמו כפכפים דליים ומכלים. כיום התפתחה מאוד, בעיקר בתחום הצנרת ואריזות פלסטיק", הוא מספר.
ואכן תעשיית הפלסטיק הפלסטינית מעסיקה כ-5000 עובדים. אזורי התעשייה העיקריים הם בגדה, בעיקר באזור חברון ורמאללה, וברצועת עזה. הרשות מייבאת לשטחיה חומרי גלם בשווי של למעלה מ-255 מיליון דולר בשנה, והכמות במגמת עלייה. היקפי הייצוא, בעיקר לישראל, עומדים על 90 מיליון דולר לשנה.
לא מעט ציוד ייצור מישראל נרכש "כציוד יד שניה" ועובר לרשות, לצד רכישה של ציוד ממדינות נוספות בעולם. בעוד שאנחנו רגילים כי אנשים טכניים מגיעים ללוות את ההתקנה, לא כך הדבר ברשות. הטכנאים והמהנדסים מבצעים התקנות בעצמם, לפעמים באמצעות עזרה מרחוק על ידי שיחות וידיאו עם הסוכן הישראלי ו/או היועץ הטכני מחו"ל.
כיצד מתבצע רכש חומרי גלם
בהינתן מגבלות על המעברים, העדר גישה ישירה לנמל ימי ולשדות תעופה עלתה השאלה איך מתבצע רכש וקבלת חומרי גלם. היצרנים מהרשות שאיתם שוחחנו מספרים כי הם רוכשים את חומר הגלם מכמה מקורות, חלקם מחו"ל באמצעות סוכנים ישראלים וחלקם בהתקשרות ישירה עם חברות מהאמירויות, סעודיה או עומאן ישירות דרך ירדן.
"אני רוכש חומרי גלם ממפיצים ישראלים דרך נמל אשדוד המביאים את החומרים מחו"ל, אירופה וארה"ב", מספר נעים סיקסיק, הבעלים של BASHIR SIKSIK – המפעל הגדול ביותר לייצור צינורות ברצועת עזה. "בעבר הייתי רוכש כ-80% מחומרי הגלם מרוסיה ואוקראינה, אבל מאז המלחמה הדבר לא אפשרי".
"קיימת תנועת משאיות שוטפת בין ישראל לרשות", מספרת אפרת קטן מחברת סורפול, אחת ממפיצי חומרי הגלם הגדולים בישראל, "היצרנים יכולים למשוך את חומרי הגלם ישירות מהמחסן שלנו בארץ או שניתן לשלוח להם את החומרים למעברים. משאיות פלסטיניות מחכות בצד השני להמשך המסלול". תנאי התשלום לרוב קבועים וברורים, ולא מעט מהם משלמים מראש על הסחורה בעיקר עקב תנאי אי הוודאות בהם התעשייה הפלסטינית עובדת.
ומה לגבי ייצוא?
היקפי הייצוא, בעיקר לישראל, שונים מאוד בין המפעלים בגדה ובעזה. אלו שבגדה מייצאים לישראל באחוזים משתנים הנעים בין 10% ל-90%. שאר הייצור נמכר בשוק המקומי ולפעמים גם לחו"ל – על יידי ייצוא עקיף דרך חברה ישראלית. יתר העברת סחורות, "Door to Door", מקל על הלוגיסטיקה בשינוע ומאפשר מעבר מהיר ללא בידוק בטחוני. זאת בתמורה להתקנת מצלמות בעמדות הטעינה של המשאית במפעל ופיקוח ישראלי.
"עלויות הייצור אצלנו הרבה יותר זולות מאצלכם", מסביר שאדי שוואר ממפעל APICO PLAST בחברון המייצר שקיות, מוצרי תרמופורמינג ופתרונות אריזה וכיסויים. "אין אצלנו ארנונה, אנחנו קונים חומרים יותר בזול, ועלות כוח האדם תחרותית בהשוואה לישראל. כל אלו מאפשרים לנו להתחרות עם יצרן ישראלי במחיר בלי לפגוע באיכות המוצרים".
בעזה התמונה שונה לגמרי. הגבלות משמעותיות על הכנסת חומרי בניין ומתכות לתוך רצועת עזה, נתנה זריקה עידוד לתחליפים מפלסטיק. "100% מהייצור שלנו מיועד לשימוש בתוך רצועת עזה. הביקוש גדול בגלל קצב הגידול של האוכלוסיה, המבצעים הצבאיים שמצריכים בינוי מחדש וכמובן בגלל שעל פלסטיק אין מגבלות ייבוא לרצועה כמו שיש על בטון או מתכת", מספר נעים מ-BASHIR SIKSIK.
התפתחות לאורך השנים: מעבר למוצרים מורכבים יותר
כמו בישראל, תעשיית הפלסטיק הפלסטינית הבינה עם השנים, שעל מנת להמשיך ולהיות רלוונטית, עליה לפנות למוצרים מתוחכמים יותר. גם אישורים רגולטוריים מהווים שיקול וחלק מהמפעלים בוחרים תחומים בהם יש הקלות בנושא.
שינוי שכזה ניתן לראות בסיפורה של חברת AL-WAFA, שנוסדה בשנת 2004 וקיבלה ב-2016 החלטה אסטרטגית להיכנס לעולם האריזות, ובפרט אריזות מזון. "רכשנו ציוד מהשורה הראשונה – קווי אקסטרוזיה, מכונות הזרקה וניפוח, כולל IML משוויץ ויפן. סה"כ עובדים כיום כ-40 קווי ייצור. המוצרים עומדים בתקנים שונים של איכות, בטיחות ומזון כגון: ISO 9001, ISO 14001, ISO 22000", מספר טארק אבו אלפילאת, מנהל השיווק בחברה.
גם ROYAL, אחד המפעלים הגדולים בגדה לייצור צנרת שנוסד בשנת 1993 חל תהליך דומה. תחילה עסקו בייצור צנרת PVC ומאז התפתחו גם לייצור ריהוט גן, מכלי מים ומוצרי סניטריה שונים. במפעל יש 30 מכונות הזרקה ועשרה קווי אקסטרוזיה רב שכבתיים. "שילבנו גם ייצור ריהוט פלסטיק, כי שם אנחנו פחות מוגבלים עם תקנים. בצנרת צריך לעמוד בתקנים מחמירים בעיקר בצנרת להובלת מים", אומר מוטיע זכייר, מנכ"ל החברה.
מה משתלם יותר? לעבוד בפלסטיק או בבניה?
אחת התלונות השכיחות בישראל הוא המחסור בכוח אדם. ובכן, מסתבר שזו צרה משותפת שאנחנו חולקים עם עמיתינו בגדה. שם מקור הבעיה שונה לחלוטין. "יש לנו תחרות גדולה מאוד על כוח האדם מול תעשיית הבנייה בישראל שמשלמת הרבה", אומר שאדי שוואר. "שכר המינימום שלנו ברשות עומד על 1850 ₪ אבל קשה למצוא עובדים שמוכנים לעבוד גם לא בשכר משולש משכר זה". ברצועת עזה, לעומת זאת, המצב הפוך לחלוטין. אישורי כניסה לישראל מוגבלים לעשרת אלפים בלבד מדי חודש, ומספר המובטלים עובר את ה-350 אלף, כך שכוח העבודה שם זול וזמין.
התלות במעברים ובמצב הרגיעה
סגירת מעברים אינה דבר שכיח. הפגיעה שלה במרקם העסקי בין תעשיית הפלסטיק הישראלית והפלסטינית גדולה. חומרי גלם מעוכבים, מוצרים מוגמרים לא נכנסים לישראל, ושני הצדדים נפגעים. ההשפעה על עזה חמורה אף יותר וסכנת הטילים מרחפת ממש מעל ראשי המפעלים. "במבצע האחרון הופצץ מחסן שלי וסחורה בשווי 1.7 מיליון ₪ נפגעה", מספר נעים סיקסיק. "אני שמח שהמפעל לא נפגע, לפחות, ובהחלט מקווה שלא ייפגע גם בלחימות הבאות".
תקוות לעתיד
מרבית היצרנים הפלסטינאים איתם שוחחנו הביעו תקווה להגדיל את הייצוא, בין אם זה לישראל ובין אם זה לרחבי העולם. נראה שהם בהחלט מתקדמים לכיוון הנכון, משקיעים בציוד, לא חוסכים במאמצים ומקפידים להציג בתערוכות שונות בישראל וגם לבקר בתערוכות גלובליות דוגמת ה-K. הסכמי אברהם הפיחו גם תקווה גדולה לשיתוף פעולה רחב יותר בין הרשות לבין האמירויות.
תעשיית הפלסטיק הפלסטינאית אינה מקשה אחת ועמדנו כאן על יותר מהבדל אחד בין ייצור בגדה לעומת ייצור בעזה. למרות זאת, אם יש משהו שמאחד אותה היא השאיפה ליציבות באזור, רגיעה שתאפשר התמקדות בעסקים ובצמיחה. "את הבעיות נשאיר לפוליטיקאים", אומרים לנו מוטיע ושאדי לסיום. "אם נכבד אחד את השני ונשתף פעולה, נזכה לשקט ושלום. אני יכול לשפר עוד ועוד את יכולות הייצור שלי אבל אם אין ביטחון ויסגרו את המעברים – זה לא שווה כלום. בסופו של דבר מה אני רוצה? להגיע לפרנסה מכובדת לי ול-200 העובדים שלי".
מילה אופטימית לסיום
כל מי שאיתו שוחחנו הזמין אותנו בלבביות לבוא ולראות את המפעל. "בטוח אצלנו", הם הדגישו. נקווה כי לא ירחק היום בו נזכה לממש הזמנה זו.
*תודה רבה לאנשים המוכשרים שעזרו לנו להוציא את הכתבה לפועל וחיברו אותנו ליצרנים הפלסטינאים: עפר שורק ואפרת קטן מסורפול, גד שפר ושי ברקאי מרונה ויאסר קעדאן מחברת תוסף.
