בפולירם פותחו סל מוצרי RAMDETECT שמאפשרים איתור גופי פלסטיק זרים במזון בעזרת גלאי מתכות או X-ray, כבדיקת איכות בתעשייה. התוספים תואמים לדרישות מגע עם מזון, אינם מחלידים, וניתנים לשילוב עם צבע למנגנון זיהוי ויזואלי נוסף
4 מאי, 2026
זיהומי פלסטיק בקווי ייצור מזון הם אתגר מוכר אך מורכב. בניגוד לזיהומים מתכתיים, אותם ניתן לאתר באמצעות גלאי מתכות, שברי פלסטיק הם קלי משקל, אינרטיים ואינם מייצרים תגובה אלקטרומגנטית. המשמעות: חלק שנשבר ממסוע, מארגז, מאזיקון או מאטם – עלול להמשיך עם המוצר עד לצרכן הסופי מבלי שיזוהה. לפי ה-FDA זיהום בגודל 7-25 מ"מ נחשב סיכון בריאותי משמעותי שיש לאתרו.
כאן נכנסת לתמונה טכנולוגיית RAMDETECT של פולירם – משפחת תרכיזים ותרכובים המכילים תוספים מתכתיים היוצרים "חתימה" ניתנת לזיהוי. החומרים פותחו כך שיוכלו להתגלות בטכנולוגיות המקובלות בתעשייה לזיהוי זיהומית מתכתיים: גלאי מתכות ומערכות X-Ray הקיימים בקווי האריזה.
החומרים זמינים במגוון מטריצות פולימריות: ניילון, אצטל, פוליקטון, TPU, PE, PP וניתנים לשיווק כתרכיז או כתרכוב מוכן לשימוש. בנוסף, הם תואמים לדרישות מגע עם מזון, אינם מחלידים, וניתנים לשילוב עם צבע, כך שניתן לשלב מנגנון גילוי כפול: גם אלקטרוני (Metal/X-Ray) וגם ויזואלי.
על מנת לאפיין בצורה מדוייקת יותר את יעילות התרכיזים ביצעו בפולירם סדרת ניסויים מבוקרת. זו בחנה את רגישות הגילוי כפונקציה של ריכוז התוסף, סוג הפולימר וגודל החלק המזוהם. קוביות פלסטיק, בעובי 2 מ"מ, נחתכו ב-CNC בגדלים 7×7, 5×5, 3.5×3.5 ו-2.5×2.5 מ"מ, והוחדרו לאריזות מזון אמיתיות.
בניסוי הראשון שובצו החלקים באריזות גבינה צהובה, ונבדקו בגלאי מתכות תעשייתי. שלושה פולימרים נבחנו – ניילון, אצטל ופוליקטון – תוך יצירת גרדיאנט ריכוזים. כאשר גודל הזיהום עמד על 5×5×2 מ"מ נמצא כי באצטל נדרש ריכוז של כ-35% שימוש בתרכיז ה-RAMDETECT לצורך גילוי, בעוד שבניילון ובפוליקטון הספיקו כ-28%. לעומת זאת, בגודל 7×7×2 מ"מ, גודל הנמצא בדרישות הרגולטורית של ה-FDA, נדרש ריכוז של כ-21% באצטל ובניילון, אך בפוליקטון הספיקו כ-14% בלבד.
המסקנה היישומית ברורה: בחירת הפולימר משפיעה ישירות על רמת התיסוף הדרושה ועל העלות הכוללת של המוצר הסופי.

חשוב לציין כי בין אם מדובר בזיהום מתכתי, ובין אם מדובר בזיהום פלסטיק עם תוסף RAMDERECR, הזיהוי בגלאי מתכות מורכב מטבעו. הוא אינו תלוי רק בריכוז התוסף, אלא בפרמטרים שונים כמו בגודל החלק והפולימר, באוריינטציית הזיהום בתוך המוצר, בטמפרטורת המזון, באחוזי השומן והלחות, במהירות המסוע ובכיול וברגישות הספציפית של הגלאי בקו. לכן ממליצים בפולירם לבצע בדיקות וכיול פרטניות, בהתאם לתנאי הקו הספציפיים.
בבדיקה נוספת נבחנו אותם חלקים באריזות שוקולד, על מנת לאפיין את רגישות הזיהוי במערכות X-Ray . נבדקו אחוזי שימוש של 14%, 21%, 28%, 35% ו-42%, ובכל אחד מהם חלקים בגדלים שבין 2.5×2.5 ל-7×7 מ"מ.
התוצאות הדגימו בצורה ויזואלית ברורה את קשר ישיר בין ריכוז התוסף לרמת הקונטרסט בתמונה: ככל שהריכוז גבוה יותר – החלק בולט יותר לעין. עם זאת, גם בריכוזים נמוכים יחסית ובגודל הקטן ביותר שנבדק (2.5 מ"מ), הזיהום היה ניתן לזיהוי ברור.


התרכיזים נמצאים כבר בשימוש מסחרי במגוון יישומים בתעשייה: מסועים על בסיס פולימרים מגוונים ביניהם PK, אצטל, TPU, PP ועוד, אזיקונים (Cable ties) לתעשיית המזון על בסיס ניילון, מיכלי מזון על בסיס PP ו-PE תבניות לגבינות קשות וכד'.
עבור יצרני ציוד ויצרני מזון כאחד מספקת כעת פולירם כלי הנדסי לעבודה חכמה יותר. כזו הלוקחת בחשבון מספר פרמטרים: רמת הדיטקציה, ריכוז החומר הפעיל, סוג הפולימר, סוג המזון, יכולות הציוד בקו, וגודל חלקיק מינימאלי שכל לקוח שם לו למטרה לזהות במקרה של תקלה. כך ניתן להפחית סיכונים בעולם שבו ריקול אחד עלול לעלות מיליונים.
ספקים המופיעים בכתבה: