אין מצב שלא חוזרים, עוגן הפיתוח נשאר ויישאר בקיבוץ ארז

ראיון עם אשר נעים, מנכ"ל ארז מוצרים תרמופלסטיים, ששכל את בנו בקרב ההגנה על קיבוץ ארז, ומאז מתמודד עם שכול אישי לצד ניהול פעילות המפעל באזור שהוכרז כשטח צבאי סגור

שמוליק וכרמית, עובדי ארז מוצרים תרמופלסטיים שחזרו לעבודה בליווי צמוד של חיילים בימים הראשונים.

כמדי שבת, כך גם בשבת הנוראית של ה-7.10, היה מפעל ארז מוצרים תרמופלסטיים סגור. וטוב שכך. רבע מעובדיו שחיים בארז אומנם שהו בקיבוץ, אך השאר היו רחוקים יותר, במקומות בטוחים. מאז, הוכרז הקיבוץ כשטח צבאי סגור, תושביו פונו ולמפעל לא ניתן אישור להגיע.

אשר נעים, מנכ"ל המפעל וחבר הקיבוץ, מתמודד מאז אותו בוקר עם האתגר המקצועי והתפעולי לצד כאב משפחתי גדול. באותו היום שכל אשר את בנו אמיר נעים, חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ, שנפל בקרב בעת ההגנה על הגדר. קרב שהציל בסופו של דבר קיבוץ שלם.

תמונה משפחתית של משפחת נעים, מהטיול האחרון יחד. אשר נעים באמצע ולשמאלו, שחר תבדל"א, ואמיר נעים זיכרונו לברכה.

איך ניתן להתמודד עם שכול אישי גדול שכזה, וגם לתמוך במפעל שלם שנמצא תחת לחימה?

"לא ניתן לעבור סיטואציה כזו בלי צוות חזק ומגוייס, ואנחנו התברכנו בצוות שכזה", אומר אשר. "בימים הראשונים של השבעה העברתי את האחריות העיקרית לרוני לוין, סמנכ"ל הפיתוח העסקי, שדאג להשאיר אותי מעודכן בנעשה. הגדרנו מטרות משותפות וכולם עובדים יחד למענן. תיאמנו מול הצבא הגעה למפעל על מנת להוציא הזמנות גמורות והצלחנו להמכיל אותן ולשלוח ללקוחות. בנוסף, פינינו את מחסני התוצרת הגמורה לאזור בטוח יותר. דווקא עכשיו אני צריך את ההתעסקות והעבודה כדי לשמור על השפיות".

יש לכם מפעלים בארה"ב ודרום אפריקה, הצלחת להעביר לשם את העבודה?

"כל מפעל מחזיק בטכנולוגיות אחרות לחיבור הבד הטכני ליריעות הפלסטיק שאנחנו מייצרים. בין אם מדובר בציפוי על גבי קלנדר או אקסטרוזיה וציפוי בעזרת סכין. הטכנולוגיות לא אקוויוולנטיות אחת לשנייה ולא ניתן להעביר מוצרים מקו לקו. במחלקת איטום הגגות המצב שונה. מדובר בתקופת שיא מבחינת העבודה ולכן הוצאנו אותה מחוץ לקיבוץ ארז. הייצור הגדול של אביזרים ויריעות למלאי מאפשר להם להמשיך ולעבוד".

יש כבר צפי לחזרה לעבודה?

חוזרים לייצר בצורה חלקית, ארז מוצרים תרמופלסטיים

"חזרנו לייצר לפני כמה ימים אבל בצורה חלקית תחת הנחיות הצבא. יש מגבלות על כמות כוח האדם שיכולה להכנס למפעל ועל שעות הפעילות. בסופו של דבר, אני סומך רק על עצמי כאן. ב-2019 נהרג לנו עובד, משה פדר, בכניסה לקיבוץ, מפגיעה של טיל נ"ט. אסור לנו להגיע למצב כזה פעם נוספת. נכון לעכשיו המפעל לא נפגע, ומהרגע שהתקבל האישור הביטחוני חזרנו מהר מאוד  לעבודה".

האם יש מחשבות על העתקת הפעילות בעתיד לאתר אחר שלכם בעולם כדי לא להיות שוב בסיכון דומה?

"אין מצב. זה לא סוד שלתעשייה בישראל יש אתגרים שלא קשורים למלחמה. לכן בחרנו לא להתרחב בארץ אלא בחו"ל, אבל עוגן הפיתוח נשאר ויישאר בקיבוץ ארז. הבית שלי הכי קרוב למפעל, אני שומע בכל לילה איזה מכונה עובדת ומה מצבה ועכשיו כשאנחנו מפונים זה חסר מאוד. אני מקווה שמקבלי ההחלטות יבינו את גודל השעה ויספקו פתרונות שיאפשרו להמשיך ולקיים את התעשייה בעוטף".

לאחר אובדן משפחתי גדול כל כך, האם יש מחשבות לשינויים במישור האישי?

"אני מאמין ששכבת הגיל שלי תחזור לקיבוץ. זה הבית שלנו ואין סיכוי שמישהו יזיז אותנו מכאן. בייחוד אחרי ששילמנו מחיר כל כך כבד עליו. לגבי הדור הצעיר יותר, אני לא כל כך בטוח. אנחנו צריכים להגיע למצב שהאזור בטוח ואז ננסה להפוך אותו לאטרקטיבי גם עבורם. בלעדיהם העוטף יתרוקן ולמדינת ישראל תהיה בעיה גדולה. התנאי הראשון הוא הרגשת ביטחון, ולא במילים, כי להן אף אחד כבר לא מאמין".

לזכרו של אמיר נעים, שנפל בקרב כיתת הכוננות בקיבוץ ארז

אמיר נעים ז"ל, שנפל בקרב כיתת הכוננות בקיבוץ ארז

אמיר נעים, מקיבוץ ארז, גדל בבית הכי קרוב למפעל. את רעש המכונות שבעבודה ספג עוד מהילדות. לפני שהצטרף לשנת שירות, עבד תקופה ארוכה ברצפת הייצור, התחיל מלמטה. הקשר המשפחתי עם אביו, מנכ"ל המפעל לא נוצל כאן לנפוטיזם שרואים במקומות אחרים. האהבה לכימיה הביאה אותו להתמקצע במדע זה גם בתואר הראשון ובמהלכו השתלב במעבדת האיכות והביא כהרגלו, עין חדה, סקרנית ותורמת למחלקה.

ההצטרפות לכיתת הכוננות בקיבוץ ארז כלל לא הייתה בסימן שאלה. הרי בקיבוץ הזה הוא עתיד גם לבנות את ביתו ולגדל את ילדו הצומח ברגעים אלו ממש בבטנה של שחר, אישתו. השירות הצבאי המשמעותי שעשה, כקצין ביהל"ם, והמילואים כקצין מנהרות בגולני הכינו אותו טוב לתפקיד. בשבת בבוקר, ב-7.10 קפץ ללא היסוס לקריאת הרבש"צ. העמדה שאייש תצפתה על מחסום ארז כאשר פחות מקילומטר אחד מבדיל ביניהם. לנגד עיניו ראה התרחשות חריגה, מעבר של אנשים רבים, ויריות. בשיחה זריזה מול צה"ל הבינו תשעת חברי כיתת הכוננות כי אין אף לא חייל אחד בהמון שלפניהם. "הם פרצו את המחסום, אנחנו לא מצליחים להגיע", אמרו להם בצה"ל והשאירו אותם לבד במערכת ההגנה על הקיבוץ.

המשמעות של חדירה הייתה ברורה. עשרות מחבלים לקחו בה חלק, כאשר מולם בודדים מכיתת הכוננות. לאחר שעתיים של לחימה, החברים שאיישו את שער הכניסה קראו לעזרה, "התחמושת נגמרה, נפצענו מרימון". אמיר והשותף שלו נטשו את העמדה ורצו לסייע. אז פילח כדור אחד את שתי שכבות האפוד הקרמי שלו. הוא נסחב פנימה לאחד הבתים הסמוכים אך מצבו הדרדר במהירות והוא נהרג במקום. בן 27 היה במותו.

בינתיים, חבריו ממשיכים בקרב. שלוש שעות וחצי ארכה המערכה על הגדר. בצעד אמיץ, ארבעה חברים מקיבוץ אור הנר השכן הצטרפו לסייע והביאו תחמושת חדשה. אמיר שילם בחייו. יחד איתו נפצעו קשה שניים מחבריו. ההקרבה שלהם, התושייה ורוח הלחימה הצילו קיבוץ שלם. בהסתכלות על קיבוצים סמוכים כמו כפר עזה ובארי, המשמעות ברורה.

"אמיר היה ילד מיוחד, הקטן מבין שלושה", סופד לו אשר אביו. "בחור מוכשר, אוטודידקט, התעניין בתחומים רבים והחזיק בידע מטורף בכל נושא. לפני שנכנסים איתו לוויכוח חייבים לחשוב פעמיים כי תמיד היה יוצא כשידו על העליונה. כולם היו חבריו. עכשיו יש לנו משימה, לשמור על שחר אשתו, ששכלה גם את דודה, ולחזור לשגרה שלנו במפעל ובקיבוץ".

יהי זכרו ברוך.