להיות או לחדול: רגע האמת של תעשיית המיחזור כבר כאן

ביולי האחרון, פרצה שריפה במפעל המיחזור גולדיסטיקה במגדל העמק. עבור אמיר גולדשמיט, הבעלים והמייסד, זה היה הקש ששבר את גב הגמל. לאורך שני עשורים של פעילות, התפתח המפעל ממיחזור יריעות, לפסולת ניילון תעשייתית ואף צנרת. הגידול הצריך מעבר לאתר חדש ורכש של ציוד. אבל, לא לעולם חוסן. עוד טרם השריפה, התמודדו בגולדיסטיקה עם אתגרים: רגולציה מכבידה, קשיים בירוקרטיים בקבלת רישיון עסק, רשויות מקומיות שהקשו על מציאת שטח, ובתקופה האחרונה – המלחמה, גיוס למילואים, מצוקת כוח אדם, והשריפה שהגיעה אשר נזקיה לא כוסו במלואם על ידי הביטוח.

"האנשים שאספתי סביבי היו טובים, וגם הקולגות והמתחרים הצטערו שאני סוגר. מבחינתי זהו מפעל חיים שמתמוטט", אומר אמיר בכאב. גולדיסטיקה היא לא לבד בסיפור הזה. המקרה הזה משקף את המציאות של הממחזרים המכאניים הקלאסיים: אנשי עבודה שנלחמים בטחנות רוח, בשוק שבו הכדאיות הכלכלית נשחקת עד דק.

בכתבה נספק הצצה לתעשיית המיחזור. החל מממחזרים, חברות סטרטאפ העוסקות במיחזור כימי, ספקי ציוד למיחזור פנים וחוץ מפעלי, תאגיד המיחזור תמיר וכמובן הרגולטור – המשרד להגנת הסביבה.

המלכוד הכלכלי: כשזול יותר לקנות חדש

כדי להבין את עומק המשבר, צריך להסתכל על השורה התחתונה. "המיחזור מגיב לשוק, הוא לא מוביל אותו", מסביר זהר וודררו, לשעבר מנכ"ל חברת המיחזור VPM וכיום עצמאי בתחום. המשוואה פשוטה ואכזרית: מחיר הפלסטיק הבתולי נגזר ממחיר הנפט. כשהנפט זול, הפלסטיק זול. לעומת זאת, לייצר חומר ממוחזר (PCR) זה תהליך יקר הכולל איסוף, מיון ידני, שטיפה עתירת אנרגיה וגירעון.
התוצאה? מפעלי מיחזור נסגרים לא רק בישראל, אלא גם באירופה. שחר פינטו מחברת ארן, המייצגת ספקי ציוד מובילים מאירופה, מדגיש: "יצרן לא ישלם פרמיה על חומר ממוחזר אם הוא לא חייב. בלי תמריץ כלכלי או רגולטורי, המכונות עומדות".

חזית המחלוקת: הממחזרים דורשים, הרגולטור משתהה

בשיחות עם בכירי הענף, עולה קריאה אחידה שמופנית כלפי ירושלים. הממחזרים טוענים כי המדינה משקיעה רבות באיסוף (צד ההיצע), אך מזניחה לחלוטין את יצירת הביקוש.

ירון מזרחי, בעלים ו–CTO של מפעל המיחזור RPET, מבצע מיחזור "מבקבוק–לבקבוק" המאושר למגע עם מזון. למרות שעבר את כל מסכת האישורים של קוקה קולה ופפסי בישראל, עדיין רוב התוצרת שלו מופנית לייצוא. "בארץ, אני מכיר אולי חברה אחת שמשתמשת בחומר ממוחזר מרצונה החופשי", הוא אומר. "השוק הישראלי הוא שוק של מחיר. בלי חובת שימוש שתכריח יצרנים להכניס אחוז מסוים של חומר ממוחזר למוצר, לא יהיה לנו קיום. זה עובד באירופה, זה חייב לעבוד גם פה".

מנגד, במשרד להגנת הסביבה מציגים תמונה מורכבת יותר. חגית נובו, מנהלת אגף חוקי אחריות יצרן מורחבת, ומורן שאנן – מנהלת תחום מיחזור באגף הטיפול בפסולת, הודפות את הטענה על חוסר עשייה, אך מודות שהקצב לא תמיד תואם את ציפיות השוק.
"השקנו ביחד עם משרד הכלכלה את 'תוכנית ירושלם' בהיקף של 400 מיליון ₪ לתמיכה בהקמת מתקני מיון ומיחזור", אומרת מורן. לטענתה, "אין מספיק מפעלי מיחזור בארץ, והתוכנית אמורה לתת מענה לכך, עם הגדלת כושר המיחזור והדרישה לפסולת מופרדת, כמו העלאת רמת ויעילות מפעלי המיחזור הקיימים". פרסום הזוכים במקצה הראשון, העומד על 320 מיליון ₪, ייצא בימים הקרובים.

לא בטוח כי המשרד שם את האצבע על החוליה החלשה בשרשרת. משיחות עם ממחזרים פעילים רבים בישראל עולה תמונה ברורה על היעדר ביקוש לחומר הממוחזר עקב חוסר ברגולציה. לא מספיק רק לבנות יכולות ייצור, צריך לדאוג שיהיה שימוש לחומר בהמשך שרשרת הערך. כאשר הנושא עלה בשיחה, מסבירים לנו במשרד כי בתזכיר לתיקון חוק הפיקדון, מציע המשרד חיוב יצרנים ויבואנים של מכלי משקה לשלב חומר ממוחזר באחוזים הדרגתיים הנעים בין 25% ועד לרמה של 65% תוך 15 שנים. עם זאת, הם מודים כי בתזכיר חוק האריזות שפורסם לאחרונה הסעיף הזה נעדר בשל לוחות זמנים קצרים מדי לפרסום החוק. וכך, נכון לעכשיו, נראה ה"שוט" שהממחזרים מייחלים לו בדמות רגולציה מחייבת, לא יהיה כאן בקרוב, לפחות בתחום האריזות. אפיקי פעולה נוספים בקידום הביקוש לחומר גלם ממוחזר הוא גם דרך הרכש הממשלתי, קידום תקינה של תהליכי ותוצרי מיחזור להעלאת איכותם והגדלת אמון יצרני הפלסטיק בחומר ממוחזר. זאת לצד עבודת מטה בתחום הנגשת מידע על תכולת חומר ממוחזר לצרכנים כך שיוכלו לבצע בחירה מקיימת יותר.

סוגיה נפיצה נוספת היא היעדר ההגנה מפני ייבוא זול ("היצף") מהמזרח של חומר גלם ממוחזר מגורען, לצד חוסר תיעדוף תוצרת מקומית. המשרד להגנת הסביבה מסכים שיש צורך לטפל בבעיה, אבל כיום אין הגבלה מספרית על כמות הייבוא של חומר גלם זה לישראל.

ואם נסתכל על פסולת פלסטיק – נכון לנתונים האחרונים, פסולת פלסטיק מיובאת מהווה כ-20% מסך חומר הגלם למיחזור בישראל, והיא מאושרת בעיקר למפעלי מיחזור הזקוקים לחומר גלם שאינו זמין או אינו מופרד כראוי בישראל. תיקון עתידי לחוק הפיקדון מבקש לקבע ערך כרף מחייב.

לגבי ייצוא פסולת – כאן המדינה מגבילה את הייצוא ל-20% כדי להשאיר חומר גלם בארץ שיהיה זמין לממחזרים. מה זה אומר? חוקית, פסולת הפלסטיק לא תוכל להתנייד פנימה והחוצה מישראל בהיקפים גדולים, בתקווה שהגבלות אלו יעודדו העדפת מיחזור מקומי.

תמיר: האחראית על התשתיות, לא על המכירות

בתווך בין הרגולטור למפעלי המיחזור נמצא תאגיד המיחזור תמיר. מבחינת הציבור, תמיר הוא "הפח הכתום". מבחינת התעשייה, הוא הכלי המיישם עבורם את חוק האריזות ומאפשר להם לעמוד ביעדי המיחזור שנקבעו בחוק.

אריזות הפלסטיק ממוינות ומנותבות למיחזור או להשבה. כך לדוגמה, אריזות PET, PE לסוגיו ו-PP מועברות למיחזור, ואילו אריזות PVC, PS או אריזות מחומרים מעורבים מועברות להשבה שבסופו מתקבל חומר RDF המשמש כתחליף לדלקים מזהמים בתעשיות כבדות כמו תעשיית המלט.

אבל לתמיר אין מנדט או יכולת להכריח יצרנים לקנות את החומר בסוף התהליך. הוא דואג שהחומר יגיע למפעלי המיחזור עימם הוא עובד, אך אם למפעל המיחזור אין למי למכור את הגרגרים – המעגל נעצר, וזו בדיוק הבעיה בישראל.

המודל החדש: איכות מנצחת מחיר

אז איך בכל זאת שורדים בג'ונגל הזה? המפעלים שמצליחים לשמור את הראש מעל המים הם אלו שהפסיקו לראות בעצמם "מטפלי אשפה" והפכו ל"יצרני חומרי גלם מתקדמים". זה לא רק מיתוג – זאת טכנולוגיה.

דוגמה לכך היא חברת סופר פייפ. המפעל בברקן קולט כ-10,000 טון פסולת פלסטיק ביתית בשנה, אך לא מוכר אותה כ"חומר סוג ב'". "אנחנו לא שחקני מחיר, אנחנו שחקני תכונות", מצהיר בעז צפריר, מנכ"ל החברה. "הטכנולוגיה שלנו יודעת 'לפרק ולהרכיב' את הפסולת כך שהלקוח מקבל בדיוק את המפרט הטכני שהוא צריך, כמעט זהה לחומר בתולי".

גם עומר נוה, מנכ"ל חברת כרמל אקו, הבין שהעתיד נמצא בערך המוסף. כרמל אקו (לשעבר VPM) נרכשה חלקית ב-2022 על ידי כרמל אולפינים מקבוצת בז"ן, כאשר ב-2024 הרכישה הושלמה במלואה. החברה מתרכזת בעיקר במיחזור PP, אך גם PE לסוגיו. החיבור לבז"ן מאפשר למפעל המיחזור ליהנות מיכולות מו"פ מתקדמות וממערך שיווק חזק, שמנגיש את החומר הממוחזר ללקוחות שבעבר חששו להשתמש בו. "החומר הממוחזר חייב להיתפס כמשאב איכותי, לא כתחליף זול", מדגיש עומר.

דוגמה נוספת היא יואב מזושן מחברת המיחזור "שי יואב". החברה שלו פיצחה נישה ספציפית: מיחזור טפטפות ותופי טפטוף. הוא מפריד את הסיליקון בטפטפת מהפוליאתילן והחומר הממוחזר משולב בצנרת חדשה ברמה של עד 40%.

חדשנות כחול לבן: כימיה במקום גריסה

ידוע כי מיחזור מכאני אינו מספק מענה לכלל צרכי המיחזור, וזרמים מסויימים או דרישות איכות גבוהות מצריכים מיחזור כימי.

יריב אלדר, סמנכ"ל הפיתוח העסקי בחברת Clariter, מציג חזון שכבר קורם עור וגידים: הפיכת פסולת פוליאולפינית לשמנים, שעוות וממסים ברמת ניקיון כה גבוהה, שהם נמכרים כנוזלי קירור לשרתים, למוצרי טיפוח ופרמצבטיקה – שווקים שמשלמים אלפי יורו לטון. "המוצר הסופי שלנו איכותי ויקר. אנחנו לא צריכים רגולציה שתעודד את השימוש בו", מסביר יריב. "אנחנו כן צריכים שהמדינה תעזור לנו רק בצוואר הבקבוק של קבלת הפסולת הממויינת". על מנת שהחברה תשמור על איכות התוצרים, היא צריכה לקבל חומר ממוחזר ברמת ניקיון והפרדה גבוהה יותר מזו שמציעים במפעלי המיון כיום.

דוגמה נוספת לחדשנות מגיעה מטל כהן, מנכ"לPlastic Back . החברה מתמקדת במתן מענה לפסולת מאתגרת למיחזור כמו PVC, Mixed ומוצרים רב שכבתיים. היא פיתחה תהליך כימי בטמפרטורה נמוכה שמחזיר את הפלסטיק למצב של שמן/נפטא, המשמש שוב את התעשייה הפטרוכימית לייצור פלסטיק חדש. "אנחנו משלימים את המיחזור המכאני, לא מחליפים אותו", הוא מסביר. זהו פתרון שמייצר מעגליות אמיתית.

תחום נוסף שקשה למיחזור הוא פסולת אריזה של חומרים מסוכנים. חברת שירותי אקולוגיה מציגה חדשנות עם קווים ייעודיים שמצליחים לנקות אריזות תעשייתיות מזוהמות ולהחזיר את הפלסטיק לשימוש, במקום לשלוח אותו להטמנה או שריפה.

הדברים הפתוחים שדורשים טיפול

קשה להאמין שבמציאות הנוכחית יצליח המשרד להגנת הסביבה לעמוד באסטרטגיית הפסולת 2030 המדברת על צמצום אחוזי הטמנה מ-80% ל-20%, והגעה ל-51% אחוזי מיחזור פסולת. אולם בשיחה איתם הם מפגינים אופטימיות: "כאשר יוכנסו התיקונים לחוק האריזות ולחוק הפיקדון, הכוללים העלאה של יעדי האיסוף והמיחזור בהתאם למקובל באירופה, לרבות יעד מיחזור מהמגזר הביתי, אנחנו מאמינים שנראה קפיצה משמעותית באחוזי המיחזור ובהתאמה לכך ירידה באחוזי ההטמנה", אומרת חגית מהמשרד להגנת הסביבה. אור בקצה המנהרה מהווה ההתקדמות להקמת מתקני השבה נוספים ברחבי הארץ, שקידומם נעשה מול הרשויות המקומיות.

סוגיה נוספת היא החומרים המתכלים, אשר נחשבים על ידי הצרכנים כירוקים, אך בפועל, עד שיוקם כאן מערך קומפוסט תעשייתי, הם בעצם מפריעים למיחזור הפלסטיק ובעלי השלכות סביבתיות שליליות. טוב יהיה אם ייאסר השימוש במוצרים מתכלים או תהיה אזהרה על כך, לכל הפחות, עד אסדרת הטיפול בחומרים אלו.

לפי הנתונים של תאגיד המיחזור תמיר, כ-25% ממשקי הבית מבצעים הפרדה במקור של אריזות לפח הכתום וגם כאן, נדרש שילוב של תמריץ או קנסות לציבור, בדומה לנעשה באירופה. גם בנושא זה פועל המשרד להגנת הסביבה, כיום באמצעות קביעת סטנדרט לנגישות פחי המיחזור ברשויות המקומיות, ומוצע אף להגדיל את טווח הפסולות למיחזור כדי להגיע להיקפי מיחזור גבוהים יותר במגזר הביתי.

עוד נקודה כואבת היא שלפסולת אין גבולות. היא זורמת בים, עפה ברוח ושריפתה מזהמת את האוויר של כולנו. מאמצים לתיאום הטיפול בפסולת מול הרשות הפלסטינית נעשים אך עדיין לא ברמה מספיקה.

שורה תחתונה: הכדור עובר לתעשייה

התמונה העולה מהשטח היא ברורה: תעשיית המיחזור נמצאת בצומת דרכים היסטורי. העידן של "לקחת זבל, לגרוס ולמכור בזול" הסתיים. המפעלים ששרדו הם אלו שאימצו טכנולוגיה מתקדמת יותר, או התמחו בסוג פסולת מסוים.

אך הטכנולוגיה לבדה לא תספיק. המסר החשוב ביותר הוא שליצרני הפלסטיק יש כוח – ואחריות. אחריות לחנך את הצרכנים ולבנות שוק לחומרים ממוחזרים שישתלבו בצורה גורפת בכל היישומים. לא כי זה זול יותר היום אלא כי אם לא ננקוט בגישה זו, המוניטין של תעשיית הפלסטיק ימשיך להידרדר וכולנו ניפגע מכך. השינוי לא יגיע בהתנדבות , הוא צריך להגיע ממחויבות אמיתית וכמשימה לאומית.

ברור לכולנו שבסופו של דבר הרגולציה תגיע, אבל לא חייבים לחכות לה. היכולת "לסגור את הלופ" היא לא רק סיסמה ירוקה – היא תעודת הביטוח של התעשייה בעולם שמשתנה לנגד עינינו.